לא חייבים אבחנה כדי להרגיש שהיום היה יותר מדי

יום שלישי, 19:40. פקק בכניסה לעיר, בבית הילדים כבר אכלו ומבקשים עוד משהו, הכלים מהצהריים עדיין בכיור, ובטלפון שלוש הודעות מקבוצת הכיתה ואחת מהעבודה. שום דבר מיוחד לא קרה היום. ובכל זאת, כשמגיעים סוף סוף לספה, הראש מלא עד הסוף והגוף לא מסכים להשתחרר.

בקצרה: עומס אחרי יום ארוך הוא מצב רגיל של גוף רגיל, לא סימן שמשהו לא בסדר. התרגלנו לחפש שם לכל תחושה, ולפעמים השם רק מוסיף דאגה על הדאגה. מותר להיות עייפים, ומותר לנוח בלי להסביר את זה לאף אחד.

למה כולנו מחפשים שם לכל תחושה?

מקלידים בגוגל "למה אני עצבני בערב" ומקבלים ארבעים תשובות, וכל אחת מהן היא מונח. בקבוצת הוואטסאפ של ההורים מישהי שולחת סרטון של מומחה שמסביר שהעייפות שלכם היא בעצם משהו אחר. בטיקטוק כל רגש כבר קיבל שם, ראשי תיבות, ורשימה של חמישה סימנים כדי לזהות אותו בעצמכם.

השם נותן תחושה של שליטה. אם יש לזה שם, יש לזה הסבר, ואם יש הסבר, יש מה לעשות. זה הגיוני, וזה גם הופך כל ערב עמוס לשאלה פתוחה: מה יש לי? ולפעמים התשובה הכי פשוטה היא שאין לכם כלום. היה לכם יום.

ויש לשם גם מחיר. ברגע שיש לתחושה שם, מתחילים לשים לב אליה כל הזמן. ערב עייף אחד הוא ערב עייף. שלושה ערבים עייפים ברצף כבר נראים כמו סימן למשהו, ומתחילים לעקוב: היום זה קרה בשבע וחצי, אתמול בשמונה. עד שמסתכלים על זה ככה, גם ערב רגיל לגמרי נהיה חלק מדפוס.

מה קורה בגוף אחרי יום כזה?

בכל פעם שמשהו לוחץ, גם משהו קטן כמו מייל מהבוס בשש בערב או ילד שנפל בגן, הגוף נכנס למצב חירום: הלב דופק מהר יותר והשרירים מתכווצים. זה מנגנון ישן ומצוין, שנבנה בשביל מצבים שנגמרים תוך כמה דקות (מה בדיוק קורה שם, במה קורה לגוף בלחץ).

הבעיה היא שיום רגיל בישראל מורכב מעשרים מצבים כאלה ברצף, בלי הפסקה ביניהם. הגוף נכנס למצב חירום בפקק של הבוקר, יוצא ממנו קצת, נכנס שוב בפגישה של אחת עשרה, ושוב בהסעה של ארבע. עד הערב הוא כבר לא ממש מבחין בין החירום למה שבא אחריו, ולכן ב-21:30 עדיין קשה לשבת בשקט. אין כאן שום מצב רפואי, רק גוף שעשה את העבודה שלו כל היום.

רגע, ומה עם מי שכן צריך אבחנה?

אבחנה היא דבר אמיתי וחשוב למי שצריך אותה, והיא פותחת דלת לעזרה שבלעדיה קשה להסתדר. מי שיש לו אבחנה יודע בדיוק מה היא נותנת לו. כאן מדברים על כל השאר, על הרוב הגדול של האנשים שסוגרים את המחשב בשמונה בערב ומרגישים שנגמר להם הכוח, וזה הכול.

למה מרגישים שצריך אישור כדי לנוח?

כי בבית שגדלנו בו, מנוחה באמצע השבוע הייתה דבר שצריך להצדיק. "מה יש לך להיות עייף, עבדת בשדה?" כולם עסוקים, לכולם קשה, ומי שיושב על הספה בשמונה וחצי בלי לעשות כלום מרגיש שהוא צריך תירוץ. גם היום, כשאף אחד לא עומד מעל הראש, המשפט הזה עדיין יושב איפשהו בפנים, ומי שנח באמצע השבוע שומע אותו בקול של עצמו. ואז מגיע השם, והופך לתירוץ מושלם: אם יש לזה שם, מותר לנוח.

רק שהחשבון הזה הפוך. ארוחת ערב לארבעה, שתי נסיעות, ארבעים הודעות ופגישה אחת מיותרת הן סיבה מספיק טובה. העייפות לא צריכה להיות מיוחדת כדי להיות אמיתית.

וזה נכון גם לילדים. ילד בן שש שחוזר מהגן וצועק על אחותו בגלל הכוס הלא נכונה לא צריך שם למה שקורה לו. היו לו שמונה שעות של רעש, של חוקים ושל עשרים ילדים אחרים, והוא הגיע הביתה בלי כוח. הורה שאומר "היה לך יום ארוך, בוא נשב רגע" במקום "מה קרה לך היום?" עושה בדיוק את מה שהמאמר הזה מבקש לעשות למבוגרים: מוריד את השאלה מהשולחן, ומשאיר רק את המנוחה.

מה עושים בערב כזה?

קודם כול אומרים את זה, בקול או בראש, במשפט אחד: היה יותר מדי היום. בלי ניתוח ובלי לחפש למה. המשפט הזה נשמע קטן, אבל הוא סוגר את החיפוש. אין מה לגגל, אין מה לשאול בקבוצה, ואין מה לתקן בעצמכם הלילה.

אחר כך עושים דבר אחד קטן שהגוף מבין: מקלחת ארוכה יותר מהרגיל, עשר דקות במרפסת בלי טלפון, כוס תה שמכינים לאט, או פשוט לשכב על הספה עם האור הקטן בלבד. לגוף שנכנס ויצא ממצב חירום כל היום, דבר אחד יציב ושקט אומר יותר מכל הסבר. הכלים בכיור יחכו למחר. הם תמיד מחכים.

מחר יהיה עוד יום, עם פקק משלו. הערב הזה רק צריך להיגמר בשקט.

מותר שהיום היה יותר מדי. בלי שם, בלי הסבר, ובלי לחכות שמישהו יאשר את זה.